אורית סטרוק

אורית סטרוק אינה דמות של הסכמה רחבה; מעמדה הציבורי נקבע בעיקר על ידי מחויבות עמוקה של מחנה אחד ודחייה חריפה של מחנה אחר. כשרת ההתיישבות והמשימות הלאומיות, תושבת השכונה היהודית בחברון ומייסדת ארגון זכויות האדם ביש"ע, היא נתפסת בתנועת ההתיישבות כנושאת דגל ותיקה, ובעיני מבקריה כאחד הקולות הנוקשים בממשלה — ולכן השיפוט עליה הוא תוצר של קיטוב, לא של עמדת ביניים פושרת. כמה מהתבטאויותיה עוררו סערה, ובהן תמיכתה ב-2022 בהיתר לנותני שירותים, כולל רופאים, לסרב לתת שירות הנוגד את אמונתם הדתית כשיש חלופה, ודבריה ב-2024 שתיארו את תנופת ההתיישבות ביהודה ושומרון כ"תקופה של נס". היא התנגדה לעסקאות חטופים שכללו נסיגה מצירי נצרים ופילדלפי ושחרור מחבלים, וב-2025 החרימה את ישיבת הוועדה לבחירת שופטים שבה נבחר יצחק עמית לנשיא בית המשפט העליון — ולכן מעמדה רגיש במיוחד למחלוקות קואליציוניות ולחדשות על ההתיישבות. לקראת הבחירות לכנסת ה-26 זכתה במקום הראשון בפריימריז של מפלגתה, אך בעקבות הברית עם זהות הוצבה שלישית, אחרי בצלאל סמוטריץ' ומשה פייגלין, ברשימה שהוקמה כדי להבטיח את מעבר אחוז החסימה. הבסיס שלה מוגדר ומחויב יותר משהוא רחב: השפעה גוברת בגוש הדתי-לאומי או הרחבת סמכויותיה יחזקו את מעמדה, ואילו חיכוכים בקואליציה או דחיקת ההתיישבות לשולי סדר היום יחלישו אותו. בכך היא קרובה לבעלות ברית בממשלה כמו עידית סילמן, שגם מעמדן נשען בעיקר על מחנה הימין.