מנסור עבאס

מנסור עבאס תופס מקום חריג בזירה הישראלית: ב-2021 הוביל את רע"מ, שצמחה מתוך התנועה האסלאמית, להצטרף לממשלת בנט–לפיד, והפך אותה למפלגה הערבית הראשונה מזה עשרות שנים שהייתה חלק מקואליציה. ההכרעה לזנוח את ההימנעות המסורתית של המפלגות הערביות ולהמיר כוח פוליטי בתקציבים, במאבק בפשיעה ובשירותים לחברה הערבית היא לב מעמדו הציבורי, והיא גם מקור הקיטוב סביבו. תומכיו, וגם חלק מהציבור היהודי, רואים באמירות כמו "מדינת ישראל נולדה כמדינה יהודית וכך היא תישאר" ובגינוי טבח 7 באוקטובר פרגמטיות נדירה; יריביו בחברה הערבית רואים בהן ויתור על המאבק הלאומי, ובימין מצביעים על שורשי התנועה האסלאמית ועל זיקתה לאחים המוסלמים. המתח הזה הגיע לשיא בסתיו 2026, כשוועדת הבחירות המרכזית החליטה לפסול את רע"מ, ובית המשפט העליון, בהרכב של תשעה שופטים, ביטל את הפסילה פה אחד ב-2 באוקטובר. במקביל עבאס מעצב מחדש את מפלגתו: הוא הפריד אותה ממועצת השורא של התנועה האסלאמית, הציב במקום השני את חבר הכנסת לשעבר יואב סגלוביץ' מיש עתיד — המועמד היהודי הראשון ברשימת המפלגה — והצהיר שיעדו הוא להחליף את הממשלה ולהשתלב בממשלה הבאה. הוא כבר הודיע שזו תהיה מערכת הבחירות האחרונה שבה יתמודד לכנסת, ולכן השאלה שתעצב את מעמדו היא אם הניסוי של 2021 יהפוך למורשת מתמשכת. יותר מכל מנהיג ערבי אחר, מעמדו תלוי בחשבון הקואליציוני: השפעה מוכחת והישגים מוחשיים יבססו אותו, ואילו כישלון אלקטורלי או דחיקה לשוליים יחלישו אותו.