גדעון סער

מעטים הפוליטיקאים בישראל שעברו מסלול פתלתל כמו גדעון סער, ופסק הדין הציבורי עליו ב-JudgeMarket נשען על שני צדדיו של המסלול הזה. הוא נבחר לכנסת מטעם הליכוד ב-2003 וכיהן כשר החינוך וכשר הפנים; ב-2019 התמודד מול נתניהו על ראשות הליכוד והפסיד, בסוף 2020 פרש והקים את תקווה חדשה, ובממשלת בנט–לפיד כיהן כשר המשפטים וכסגן ראש הממשלה. ב-2024 שב לממשלת נתניהו, מנובמבר אותה שנה הוא שר החוץ, ובמרץ 2025 חתם על איחוד תקווה חדשה עם הליכוד. תומכיו רואים בו מדינאי מנוסה ורציני, שמשלב כובד ראש מוסדי עם נכונות לחצות קווים; מבקריו מימין זוכרים את המרד בנתניהו ואת הישיבה בממשלה עם השמאל, ומבקריו במרכז — את ההתחייבות שלא לשבת בממשלה בראשות נתניהו. כשר החוץ הוא הפנים של ישראל מול בידוד בינלאומי גובר: את גל ההכרה במדינה פלסטינית בספטמבר 2025 כינה פרס לחמאס, ועל הסנקציות שהטילה בריטניה על ההתנחלויות בספטמבר 2026 הגיב בהכרזה על צעדי נגד, ובהם הוראה לסגור את הקונסוליה הבריטית בירושלים, שבאוקטובר, בהסדר של הרגע האחרון, הוסבה לנציגות מצומצמת. לבחירות ב-27 באוקטובר הוא מגיע בלי מפלגה עצמאית: מכוח הסכם האיחוד שוריין לו המקום השביעי ברשימת הליכוד, וכמו ישראל כ"ץ, שקדם לו במשרד החוץ, גם הוא לא נדרש להתמודד בפריימריז. משקלו הפוליטי עלה וירד עם כל סבב בחירות והתארגנות מחדש, ולכן הישג דיפלומטי בולט או תיק בכיר בממשלה הבאה הם שיכריעו אם ייתפס כבכיר מן השורה הראשונה בליכוד או כמי שמקומו נשען על השריון.