אביגדור ליברמן

אביגדור ליברמן הוא מהדמויות הוותיקות והעמידות בפוליטיקה הישראלית, ולמעמדו הציבורי יש רצפה יציבה: הבסיס של ישראל ביתנו, שצמח בקרב עולי ברית המועצות לשעבר ומתרחב אל הימין החילוני. הרקורד שלו כולל עשרות שנים בתפקידים בכירים — שר החוץ, שר הביטחון ושר האוצר — ותדמית של ניץ ביטחוני; אחרי 7 באוקטובר שב ועלה המסמך שהגיש בדצמבר 2016, ובו התריע כי חמאס מתכנן לכבוש יישובים ולקחת בני ערובה. מה שהופך את מעמדו לתנודתי הוא עברו כמי שמכריע את גורלן של ממשלות: ב-2018 התפטר ממשרד הביטחון במחאה על הפסקת אש בעזה, ב-2019 סירב להצטרף לממשלת נתניהו בשל חוק הגיוס והכנסת התפזרה, וב-2021 היה שותף להקמת ממשלת בנט–לפיד וכיהן בה כשר האוצר. הציבור רואה ביכולת התמרון הזאת גם נכס וגם מקור לחוסר ודאות. העימותים שלו עם המפלגות החרדיות סביב הגיוס ויחסי דת ומדינה הם סימן ההיכר שלו: הם מלכדים את מחנהו, אך מגבילים את כוח המשיכה שלו מחוצה לו. בבחירות לכנסת ה-26 הוא מתמודד בראש רשימה עצמאית ומציג את עצמו כמועמד לראשות הממשלה, מתחייב שלא לשבת עם נתניהו ומשרטט ממשלה ציונית בלי החרדים ובלי המפלגות הערביות, שתחוקק גיוס לכולם ותקים ועדת חקירה ממלכתית; המגעים לאיחוד עם גדי איזנקוט לא הבשילו, ובספטמבר 2026 אף הציע להעביר לירדן את האחריות הביטחונית והאזרחית בשטחי A ו-B. תפקיד מכריע בהרכבת הקואליציה הבאה או בפירוקה — המנוף שכבר הפעיל בעבר — יהיה הזרז הברור ביותר לחיזוק מעמדו.